ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות. תגידו, עם יד על הלב – אני היחידה שחשבה עד גיל שש שזה דובי שבט? לא יודעת, בתור הילדה שהייתי זה נשמע לי יותר הגיוני שיש דובי שקוראים לו שבט, מאשר ט"ו בשבט.
מתוך צמחים ופרחים
אני לא חושבת שהקוראות הוותיקות שלנו יתפלאו לדעת כמה אני אוהבת צמחים. כבר כתבתי על זה בכמה הזדמנויות, למשל בהפקה הפורימית שלנו במשתלה. כשעברתי לעיר גיליתי כמה חסר לי בנשמה הירוק הזה שכבר לקחתי כמובן מאליו.
הטרנד הטרופי מלווה אותנו כבר תקופה די ארוכה. הוא בדרך כלל חוזר בקיץ, ואז אנחנו נתקלים באננסים, פלמינגו ועלי בננה בכל מקום.
אין כמו להכניס את הטבע הביתה. תשאלו את חברת פנטון, שבחרה את הצבע Greenery לצבע של שנת 2017. אבל לא רק צבעים ירוקים נכנסו אלינו הביתה, אלא גם הצמחים עצמם.
את העולם הקסום של טל-יה קריגר ושל המותג שלה ink flower גיליתי כבר לפני כמה שנים. באיורים שלה היא משלבת בין קליגרפיה סינית ובין אהבתה לפרחי הבר הארץ-ישראליים, ובמשיכות מכחול קליגרפיות היא נותנת לצמחים המוכרים רוח חדשה.
ט"ו בשבט תמיד היה נראה לי כמו חג יחסית קטן ומוזר, שכל תפקידו הוא להזכיר לנו שעוד רגע מגיעים פורים ופסח ה"גדולים" ומלאי החגיגות. אהבתי כמובן את שלל הפירות היבשים (אום-נום-נום!), אבל חוץ מזה לא ממש הבנתי מה הקטע בחג הזה.
במשפחה שלנו יש מסורת משפחתית ארוכת שנים של טיולים משותפים. המסורת הזאת התחילה עוד בימים שבני דודים שלי ואני היינו קטנטנים, והמשיכה עד היום, כשהמשפחה כבר מאוכלסת בנינים לרוב.
